<h1>שבלי הלקט דין חרם ותקנת קהל סימן מ"ט</h1>
<h2>דף נט:</h2>
מה שאמרו רז"ל העובר על החרם כעובר בכל התורה כולה, יש מפרשים, כי כל ה' חומשי תורה חתומין על החרם, ספר ראשון, במצרים, קח תחילת התיבה וסופה ב"מ, ספר שני, מסעיהם, — מ"ם, ספר שלישי, סיני — ס"י, ספר רביעי, ירחו — י"ו, ספר חמישי, ישראל —י"ל כשתחשבם כלם יעלו למנין חר"ם. מצאתי לגאונים, על קהל טבריא שנידו והחרימו את ראובן ושמעון בספרי תורה, ואותו היום יום טוב היה, והיו כל ספרי תורות מוצאין בו, כי כן נהגו להוציא בו ביום. לימים נתחרטו הקהל על אשר עשו, והסכימו והתירו הנדוי והחרם ויום שהתירו חול היה, ושאלת אם אותו היתר שנעשה בלא ס"ת מועיל להתיר הגזרה שנעשית בס"ת. כך דעתי נוטה, שאותו היתר, היתר גמור הוא, אעפ"י שנעשה בלא ס"ת, שכן מצינו כשבירכו רבותינו ז"ל את ר' אליעזר הגדול, אותו היום חול היה, ומנין שחול היה, שכן מצינו וכו' ויש אומרים שאף בצק שביד האשה תפח, ואימתי בצק מצויה ביד אשה, הוי אומר בחול, ועוד שנינו אף הוא קרע את בגדיו, אלמא חול היה, וכיון דחול היה אי אפשר שלא היה להם לחכמי ישראל תפלין בראשיהם ובזרועותיהם, והוו להו כספרי תורה, שאין תלמידי חכמים בלא תפלין לכתחילה. וכשהתירוהו, אותו היום ערב שבת היה, ועם חשיכה נעשה המעשה וכבר קדש היום, וכיון דקדש היום, לאו זמן תפלין היה, ומנא לן דהכי הוה מעשה, דתניא בסוף פרק ארבע מיתות בסנהדרין [ס"ח ע"א], כשחלה ר' אליעזר נכנסו חכמי ישראל אצלו, והיה יושב בקינוף שלו, והם יושבין בטרקלין שלו, ואותו היום ערב שבת היה, נכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו, גער בו אביו ויצא בנזיפה, אמר להם לחבריו של אביו, כמדומה אני דעתו של אבא נטרפה, אמר לו, דעתו ודעת אמו נטרפה, האיך מניחין איסור חמור ועוסקין באיסור שבות, כלומר, היה לך להדליק את הנר תחלה, ואח"כ לסלק תפלין, אלמא עם חשכה הוה, וכיון דעם חשכה הוה אינהו נמי בלא תפלין עיילו להתם, ואפ"ה שרו ליה, וכו' עמד ר' יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר. הותר הנדר, ש"מ היתר בלא ס"ת היתר גמור הוא.
